להתעורר ליום חדש

לאחרונה התפרסם ספרו של הרב דוד זלר ז"ל, מסע בשביל הלב – פגישות עם אנשים מופלאים. הספר מתאר מסע רוחני של אדם מיוחד במינו. זלר נולד בארה"ב למשפחה יהודית רפורמית. אחרי תחנות ביניים רבות עבר להודו, שם חי כנזיר, 'סאדהו', המקדיש את חייו לעבודה רוחנית, ולבסוף הפך לרב אורתודוקסי ועלה לארץ-ישראל, שבה קבע את ביתו.

לעתים, כשאדם עובר שינויים חדים בחייו, הדבר גורם לו להתנער מעולמו הקודם. הוא מנסה למחוק את עברו מתוך חשיבה שכך יצליח לדבוק טוב יותר במקום החדש שאליו הצטרף. אך תג המחיר גבוה – מחיקת העבר אינה מוחקת את הרע בלבד, אלא גם את הטוב שהיה בו. לא כך התרחש מסע החיים של זלר, המהווה דוגמא ומופת לאדם המצליח לרחוש כבוד ולהתבונן בעין טובה על כל השותפים למסעו ולצמיחה הרוחנית שלו, גם לאחר שהוא עצמו השתנה. כמובטח בכותרת המשנה של הספר "פגישות עם אנשים מופלאים", מופיעים בו סיפורים ותובנות מפגישות עם אנשי מופת כרבנים שלמה קרליבך וגדליה קניג, ולצדם מורים רוחניים שאינם יהודים (או שעולמם הרוחני אינו יהודי) דוגמת אלן ואטס, שרי פאד, ראם דאס וסוואמי ראדהא. גם לאחר שהפך להיות רב בישראל, ממשיך זלר ללמוד מכל אדם, וללמד כל אדם. אך יתרה מזו, כרב בעל ידע נרחב והבנה עמוקה של המסורת היהודית, הוא מצליח לשתף מורים ותלמידים בני אומות העולם באוצרות שיש ליהדות להציע להם.

הליכה באפלה

לאורך הספר, זלר משתף את קוראיו בתובנות הרוחניות שהשיג, ועצם קריאתן מעוררת אצל הקורא התעלות רוחנית. בין היתר הוא מספר באריכות בספרו על חייו כסאדהו – נזיר הודי שחי ללא רכוש. סיפוריו הם סיפורי חניכה של אישיות רוחנית כנה. התובנות שאליהן מגיע זלר, הנזיר ההודי, משמעותיות לחייו ומשמעותיות לקשר שהוא מגלה בינו לבין אלוקים.

פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, הודיע שרי פאד לכמה מאתנו שעלינו לצאת מיד [...] שרי פאד החל לצעוד. היה חשוך כל-כך עד שבקושי יכולתי לראות צעד אחד לפניי.

הליכה ללא נעליים בשעות היום היא קשה מאוד. אבל בלילה? תשכחו מזה! זה היה בלתי אפשרי. עשיתי כל שביכולתי לחדור במבטי מבעד לאפלה, וכיווצתי את עיניי כדי שאוכל להבחין בסלעים חדים או בקוצים. מדי פעם הבחנתי בסלע או בקוץ – או לפחות במשהו שדמה להם – ומדלג מעליו, ואז הייתי דורך על מכשול אמיתי, וזה כאב מאוד. או שהייתי מבחין בצורתו העגולה והכהה של "מוקש" מגללי פרה. דילגתי מעל מה שהתברר כצל בלבד, ודרכתי על המוקש האמיתי!

אם לא היה די בכך, כל המתח והפחד שלי התנקזו אל תוך קרסוליי, שהחלו להתנפח מן המאמץ. צעדיי נעשו כבדים יותר ורגליי פגעו בקרקע חזק יותר. לא יכולתי להחזיק מעמד עוד זמן רב. זה היה הלילה שבו למדתי להתפלל, "בבקשה, אלי, עזור לי! אני לא יכול לראות היכן אני צועד. עשה שהוא (שרי פאד) יעצור למשך הלילה!".

כאילו כמענה מלמעלה, הבזיקה בי פתאום ההכרה שזה לא היה שונה כלל מהליכה בשבילי החיים במה שנדמה כאור יום בהיר. אני חושב שאני רואה דבר-מה מתקרב, ונוקט צעדים כלשהם כדי להימנע מלהיתקל בו, ואז כמעט תמיד אני מתנגש חזיתית בעצם הדבר שממנו התאמצתי כל-כך להתרחק. אין לי שליטה על המאורעות המתחוללים בחיי או בחירה בהם יותר משיש לי שליטה על תוצאות הצעד הבא שלי בחשכה. למעשה, אני תמיד נתון בחשכה, אפילו בשעות האור. אני כמעט תמיד נתון בחוסר מודעות מבחינה נפשית, ולא משנה כמה גופי ערני ודרוך.

הבנתי שעליי להשתחרר מן השאיפה לשלוט בחיי, לצפות אותם ולכוונם, ואפילו מן השאיפה לשלוט בצעד הבא שלי בחשכה. היה עליי להפקיד את המושכות בידי אלוהים. לו רק יכולתי פשוט להשתחרר מן האשליה שאני יכול לעשות דברים טוב יותר בעצמי, אפסיק להוות מכשול לעצמי, ואז אין שיעור למה שאוכל להשיג או לגבהים שאליהם אוכל לנסוק.

אז במקום להסתכל למטה, הבטתי לפנים או למעלה. הקרסוליים שלי נרגעו וצעדיי הוקלו. הנחתי לרגליי לבצע את ההליכה, הפעם בקצב איטי יותר, טבעי יותר וזורם יותר.

ההבדל היה מדהים. זה לא שחדלתי מלדרוך על אבנים וקוצים. אולם כאשר הדבר קרה, הצעד שלי היה כה קליל עד שהם לא יכלו לחדור לרגליי ולהכאיב ממש. זה לא שכעת לא הופיעו עוד "מוקשי" פרה. אולם הצעד שלי היה כה קליל עד שחשתי את השינוי במרקם מתחת לכף רגלי. כעת הרגל גלשה מעל המוקש מבלי לשקוע בתוכו.

איזה הבדל! השינוי אירע מהר כל-כך. ואז, כמעט מיד, שרי פאד הודיע שאנו עוצרים לנוח עד הבוקר. תפילותיי נענו, הן באופן מעשי והן באופן סמלי: לא הייתי חייב להמשיך באותה דרך.

עמודים 107-108

סיפור ראשוני זה, המדהים בישירות ובכנות שלו, מרמז על אחריתו של המסע – זלר עתיד להגיע לכל מיני מקומות שלא ציפה להם. אני למדתי מסיפור זה כיצד לכוון בברכה שאני אומר בתחילת תפילת שחרית בכל יום: "ברוך אתה ה'… המכין מצעדי גבר".

"שמע ישראל" באשראם של האֵם

כאשר ממשיך זלר לתאר את מסעו הרוחני, מתברר לו, ולנו, כי דווקא המפגש עם דתות אחרות היווה עבורו תחנה בדרכו חזרה ליהדות.

במהלך המדיטציה [באשראם של שרי אורובינדו], קודם שפגשתי את האֵם, התחלתי לומר מנטרה שנלמדה באשראם. לפתע חשתי זרם כמעט חשמלי. הבזק של אור לבן הופיע, וראיתי ושמעתי את המנטרה היהודית הבסיסית של הכרה באחדות ה', "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". החיזיון לווה בתובנות וגילויים ברבדים רבים של עומק ושל משמעות – לא שכלית, אלא חווייתית, ולא בראש, כי אם בלב.

חוויתי את המילים "שמע ישראל" כקריאה לשמוע ולהאזין מתוך עומק העצמי והנשמה שלי. התחוור לי פתאום שביהדות איננו מבטאים את שם ה' בן ארבע האותיות י-ה-ו-ה כפי שהוא נכתב, משום שאנו אמורים לחוש ולחוות את האלוהות, בכל פעם שאנו אומרים את שם ה'.

השפה מדביקה תוויות לכל סוגי החוויות, כך שבמקום לראות ולשמוע מפל מים ישירות דרך האנרגיה והחוויה, לומד כל ילד לראות את התמונה השטוחה של הדבר האמיתי, ואז לזהות אותו עם שמו, עם התווית שלו.

ובאותו רגע חוויתי ממש שאחדות ה' אין פירושה היות ה' האל היחידי או האל המונותאיסטי היחידי. האחד האלוהי הוא אחד כולל-כול, האחד הכולל את כל מה שמצוי בבריאה ואת כל מי שהוא חלק ממנה. הייתי כהלום רעם, ולרגע חשתי שאני מתמזג עם הנצח. הרגשתי וידעתי בבירור שאני חלק מן השלמות. הייתי אחד עם ה'. הייתי שוב בבית.

עמ' 134-135

שלבי התפתחות נוספים בדרכו של זלר אל היהדות הם פגישתו עם כוהן השינטו (דת יפאנית עתיקה) המספר לו שבמסורת השינטו ידוע שעל היהודים הוטלה שליחות מיוחדת בעולם: לחבר בין החומר לבין הרוח; והשנים שעשה במחיצת רבו המובהק, הרב שלמה קרליבך, שלימים הסמיך אותו לרבנות. אחרי שעלה זלר לארץ-ישראל, הוא השתקע בעיר אפרת, לימד תורה ומדיטציה, והקליט מספר אלבומי מוזיקה – בקול ערב ומתוק. אחד ממרכזי הפעילות שלו היה פשוט… ביתו הפרטי, שדלתותיו היו פתוחות לאין ספור אנשים חברים ותלמידים. בספר שניתן לו כהפתעה ביום הולדתו השישים – "פגישות עם אדם מופלא" – מרוכזים סיפוריהם של אנשים המתארים כיצד נגע דוד זלר בחייהם שלהם.

אחדות מתוך גיוון: ישראל והעמים בכפר הגלובלי

כבר לפני מאה שנה הגדיר הרב אברהם יצחק קוק את "השינוי במהלך המחשבה החברותית" כראשון שבין השינויים העיקרים בעולם חדש (אורות הקודש ב: תקלט). בעבר "כל עדה וקהילה הייתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כי אם הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל ציבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית". לעומת זאת "יחידי הסגולה בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא…" (שם).

בזמן החדש "ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה, כל יחיד מרגיש, שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות, ואין לייאש כל רוח לומר, שאין לי להתחשב עמו מאומה, גם אם יהיה רחוק שברחוקים…" (שם).

הרב קוק מגדיר את אתגר ההפריה בין העמים כ"איך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון" (שם).

דבריו של הרב קוק מכוונים לשאלת מקומה של היהדות בכפר הגלובלי. לדעתי, בזמננו עלינו להישיר מבט ולהבין כי השאלה מצביעה על עובדה קיימת ובלתי הפיכה – בעידן האינטרנט, המביא לכל בית את ההכרה בקיומם ובערכיהם של בני העולם כולו. אני מאמין כי המפגש הבין-דתי הוא לא רק הכרחי אלא אף חשוב, שכן הן היהדות והן אומות העולם יתברכו ויתעשרו מן השיח העמוק שיתקיים ביניהן.

ראינו כבר בסיפור חייו של זלר שדווקא הרצינות הדתית של עמי המזרח פקחה את עיניו לחפש אחר ייעודו הרוחני, וכי דווקא דרך תהליך החניכה שלהם הוא מצא את דרכו אל שורשיו.

כעת נראה כי כאשר חזר ללמד במפגשים בין-דתיים הביא עימו מסר יהודי שהנו משמעותי ביותר להבנת ייעודם של המפגשים הללו:

כשעמדתי על הבמה ולימדתי על רוחניות יהודית ומדיטציה, התערב סוואמי וישנו, "אוה, רבי, זה ממש כמו שאנחנו מלמדים בחכמת היוגה. אתה רואה? כולנו באמת אחד, ואת הכול ניתן ללמוד כאן, מן היוגה!"

[עניתי לו:] "לא, סוואמי-ג'י, איננו 'אחד'. כולנו שונים. כולנו חלקים משלמות אחת גדולה, אך השלמות הזו תלויה בכך שכל חלק ימלא את תפקידו : אחדות מתוך ריבוי. הקבלה מלמדת שהבריאה משולה לגוף האנושי. גופי שלם ובריא דווקא משום שכל איבר ומערכת בו ממלאים את תפקידם מתוך הרמוניה עם כל האחרים. אך אם הכבד ישכנע את האיברים האחרים שהטוב ביותר הוא להיות כבד, וכולם אכן יהפכו לכבד בעקבותיו, אני אהיה כבד אחד גדול! ומת! אני שלם ובריא משום שכל חלק בי ממלא את תפקידו המיוחד.

"כל דת, כל עם, כל תרבות, הם כמו איבר בגופה של האנושות. אך כדי שהאנושות כולה תהיה באמת שלמה והרמונית, כל חלק מוכרח למלא את משימתו ובה בעת להכיר בחשיבותם של כל האחרים. כל עם נבחר להיות איבר מסוים, עם ייעוד מיוחד לו, לשם טובת העולם כולו. כיום אנו סובלים מאוד מדתות שטוענות 'זו הדרך היחידה ואין בלתה, וכולם צריכים להיות כמותנו ולקבל את דרכנו'. עלינו לקבל את ההבדלים שבינינו ולטפחם, לטובת השלם כולו".

עמ' 222-223

ב-1978 הוזמנתי להיות מרצה אורח במרכז היוגה של סוואמי וִישְׁנוּ דֵוַואנַאנְדָה [...]

כשביקרה אדית סלוולד היונגיאנית במכון לפסיכולוגיה טראנספרסונלית כמורה אורחת, דיבר אחד מן התלמידים על "להיות אחד עם כולם". אדית הגיבה ואמרה שאם נחפש בכתבי עת רפואיים דוגמה לחוסר גבולות ולאחדות מוחלטת, נמצא אותה במחלת הסרטן. אין הגבלות, אין תחומים, אין גבולות – הכול אחד – אבל זה סרטן, והמערכת עתידה למות בגלל האחדות הזו.

עמ' 224

בשיח של פתיחות בין-דתית קיימת סכנת טשטוש הייחודיות. תפיסות ניו-אייג'יות מניחות באופן סמוי כי כל הדתות הן אותו הדבר, וכי ניתן ליצור דת אקלקטית אוניברסלית. האבחנה דלעיל של זלר, הרואה מהות ייחודית בכל עם ובכל דת, מגדירה את מהות המפגש בינו לבין דתות אחרות. זלר היהודי, המחויב למצוות והמקיים קשר של כבוד והדדיות עם עולם הרעיונות שהצמיח אותו ועם אנשים השונים ממנו, מהווה בשורה בדורנו. בשורה כי הייחוד שלי אינו צריך להתגלות מתוך שלילה של הזולת. וכי ליהדות האותנטית, המוגדרת באמצעות גבולות של הלכה ומחשבה, יש מה להציע לעולם כולו, ומה לקבל ממנו.

המלאך של אפרת

דוד זלר נפטר לפני למעלה משנה. הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, ספד לו באמרו שישנם רבנים רבים באפרת, אבל היה רק מלאך אחד – דוד זלר. להבנתי, ה"מלאכיות" הזו היא היכולת שלו להיות פתוח באהבה ובהקשבה לכל אדם, ולהיות קשור בקשרי לימוד וידידות עם אנשים שונים ומגוונים. 'מלאך', משום שאנשים מגדירים עצמם בדרך כלל באמצעות השוני שלהם מאנשים אחרים, ודוד זלר ז"ל היה משכמו ומעלה ביכולתו לחבר: לחבר בין הייחודיות היהודית לאהבת האדם אוניברסאלית, לחבר בין אנשים מכל דת ומכל עם, לחבר בין שמירת ההלכה ובין לימוד מתמשך ושיח עמוק עם אנשי רוח מדתות שונות. ויותר מכל – יכולתו של אדם בודד לחבר בתוך אישיותו את הרבדים השונים כל-כך של שלבי ההתבגרות הרוחנית שלו עצמו.

אפשר ללמוד עוד על דוד זלר באתר: www.davidzeller.org